או מסעדה/בר/חומוסיה/עם משתלה/בלי משתלה/בצל ההר/בצל עץ אורבני/השלימו את החסר. בורסיה כזו או אחרת, כנראה שלכולנו היה. למה? כי קל לבלבל נטייה טבעית במקצועיות. אנתוני בורדיין מסכם את זה יפה: אחד, נקרא לו אדם, חובב בישול רציני ונוהג מפגשי ארוחות ערב באופן קבוע. כולם משבחים אותו ואומרים לו שהוא פשוט חייב לפתוח כבר מסעדה. הוא מארח מושלם, הוא מבשל מדהים, למה הוא מחכה? אדם שמע את זה כמה וכמה פעמים, ישן על זה קצת ומשכנע את עצמו שזה רעיון טוב. ובכן, זה לא.
בישול טוב הוא בדרך כלל החלק הכי פחות חשוב בפתיחה של מסעדה. בשביל זה אפשר לקחת שף/ית או טבחים/ות. בישול טוב בבית לא דומה לבישול מקצועי. אם תכינו לאורחים שלכם בבית סטייק דלורית ברוטב מנגולד שטעמו יהיה שונה מפעם לפעם, אנשים עדין יודו לכם (אם כי בדוגמא הספציפית שבחרתי כאן אני בכלל לא בטוחה), אבל אם זה יקרה במסעדה שלכם, היא כנראה לא תישאר פתוחה הרבה זמן.
בישול מקצועי, הוא סוג של משימה רובוטית, במובן שהכל חייב להיעשות באותה דרך בדיוק בכל פעם. אין מקום לטעויות כשהלקוחות מצפים שטעמה של המנה יהיה בדיוק כפי שזכרו מהשנה שעברה. תוסיפו לזה את השעות הארוכות, שולי הרווח הנמוכים, קושי לגייס כוח אדם מקצועי, בלאי מטורף לציוד, בירוקרטיה, מיסים, מגיפה עולמית, רשתות חברתיות שמאפשרות לכל דכפין לדרג את חווית השירות ובמחי ביקורת מוצדקת או לא לחסל אותך פוטנציאלית, טרנדים משתנים ואפס סופי שבוע וחגים. למה שמישהו בכלל ירצה להקים מסעדה?
על תשוקה ועל ריח אין מה להתווכח.
וכאן הקסם. העשייה שלנו מגדירה אותנו, נרצה או לא נרצה, ולכן רצוי שהיא תשקף אותנו, במלוא האותנטיות. את מה שעושה לנו את זה, מסעיר אותנו, גורם לנו לקום בבוקר בכיף ומוציא אותנו מאזור הנוחות. העשייה שלנו נשענת על התשוקות שלנו, הכישרונות הטבעיים שלנו, החוזקות שלנו, הסופט ספוטס שלנו שדרך העשייה והאתגר אנחנו מתמודדים איתן ומייצרים שם תיקון. לכן כל כך חשוב ליצוק בעשייה שלנו את התוכן המתאים. להתמקצע, ללמוד, להכיר את המגבלות שלנו מצד אחד, ולצייד את עצמנו בכל מה שצריך כדי להצליח מהצד השני: אנשים מוכשרים שהולכים אתך דרך, חריצות וים סבלנות למסע.
כמו בבישול מקצועי גם בניהול עסק או יזמות – הטכניקה, החזרתיות, העקביות וההתמדה הן הן המפתח להצלחה, לצד הכשרון. היכולת להגדיר מטרה שהיא מאתגרת אבל לא משתקת, למצוא איך להניע את עצמכם, לייצר מוטיבציה גם כשקשה, גם כשאתם למטה ועל אחת כמה וכמה כשאתם למעלה, כשאתם מתחילים להרגיש קצת שבעים, שאפשר להרפות לרגע, לנוח. זה המקום הכי מסוכן.
מקצועיות פנים רבות לה, אבל היא תמיד תתחיל בלמידה.
להיות עצמאי זה בית ספר משוגע. כדי להוביל, להצטיין ולהמשיך לייצר ערך ללקוחות שלנו אנחנו חייבים ללמוד כל זמן, ולהיות צעד אחד לפניהם. הטקסונומיה של בלום מסווגת תהליכי למידה לפי רמת החשיבה בכל שלב, כשכל שלב מתבסס על מיצוי השלב הקודם. אלו הם השלבים:
- השלב הנמוך ביותר במדרג הוא ידע – יכולת אחסון ושליפה. ברמה הבסיסית: עובדות והגדרות, מעליה שיטות ואמצעים ובסוף מתודות ועקרונות.
- ברמה גבוהה יותר – הבנה – היכולת לנסח בצורה אישית את הידע, להבנות אותו מחדש ולחזות את המשך התהליך לפי התחלתו.
- המשגת ההבנה בהקשר שונה מביאה לרמת יישום – היכולת לקחת את העקרונות וליישם אותם בסביבה אחרת. העקרונות ששימשו בשלבים הקודמים באים לידי ביטוי בסביבה חדשה ולא מוכרת.
- אנליזה – ניתוח – לפרק למרכיבים או תהליכים בדידים תופעה או מערכת.
- סינתזה – לדעת להרכיב מגורמים בדידים מערכת. זו יכולת גבוהה מאוד שדורשת מיומנויות של זיכרון, הבנה דקלרטיבית ופרוצדורלית.
- הערכה – כל אחד יכול להעביר ביקורת, אבל הערכה אמיתית היא יכולת נדירה וקשה מאד לבצוע. הערכה דורשת הכרה של כל גורם במערכת, הבנת התהליכים המחברים בין הגורמים, הבנת הדינמיקה של המערכת כמכלול.
- פרופ' דוד פסיג הוסיף שנים אח״כ רמה שביעית נוספת שמהותה השבחה: המיומנות לבחור במצרף מתאים של מידע וליישם אותו בפתרון בעיות, בסיטואציות שונות – בזמן ובמקום, וכך להשביח את המצרף. זה נעשה בשני מימדים: התאמה שמאפשרת לייצר תוצר חדשני ע״י קישור קוגנטיבי אישי בין שני תחומים שעשויים להיראות כרחוקים זה מזה, וקונוטציה: המשמעות האישית שמתקשרת בתודעתו של אדם לפיסת מידע מסוימת.
כמובן שיש הבדל עצום בין ידע תיאורטי לניסיון מעשי, להתנסות ברגלים, ליכולת לנתח מצבים מורכבים מתוך היכרות עמוקה והתנסות. לזמן ובשלות העסקית יש ערך, כשהידע שיש לנו בתחילת העסק הוא כאין וכאפס לזה שנחזיק כעבור שנתיים וכעבור עשור ויותר. אם נסתכל אחורה על ההתנהלות שלנו מאז פתיחת העסק נמצא אלף תובנות שהלוואי וידענו בהתחלה. ככה כנראה נרגיש גם בעוד שנתיים, כשנסתכל אחורה על היום, כזמן אפס.
ומה עם האינטליגנציה הרגשית בעסקים?
אחרונה חביבה, אינטליגנציה רגשית, הרמה החשובה ביותר שיש שאין בלתה. שמעתי ראיון עם עדי אלטשולר לא מזמן. היא נשאלה איך הצליחה לרתום את כל השותפים שלה בדרך ולהקים את כנפיים של קרמבו, זיכרון בסלון ועוד ועוד יוזמות שהיא חלמה וגם הוציאה לפועל. במלוא הצניעות עדי הדפה את הביטוי ׳לרתום׳, והסבירה שהיא לא מדברת בעולם המושגים הזה. היא לא רואה את עצמה כשמי שרתמה וגייסה אנשים. היא מבחינתה זיהתה את השותפים המתאימים ביותר למהות העשייה, ופנתה אליהם. עם אפס פוליטיקה, אפס אגו והרבה מאוד אינטליגנציה רגשית היא השכילה להפוך אותם לאנשים שאיתם היא חולמת חלומות שהופכים למציאות. ככה עדי חווה את ההצלחה שלה, ואולי גם כאן סוד הצלחתה. הצניעות של עדי, והיכולת שלה לגייס למיזמים שלה אנשים שמרגישים שהם חלק מה- DNA של הפעילות שיצרו יחד, ולא שרתמו אותם, היא פנומנלית.
בשבוע שעבר דיברתי על כמה זה חשוב שכל אחד יעשה מה שהוא טוב בו, ויקיף את עצמו באנשים שמשלימים את הפאזל. זה חלק מתהליך של צמיחה עסקית שמאפשר להכניס לעשייה עוד מימדים, עוד חוזקות, עוד נקודות מבט, עוד ידע, עוד ניסיון. זה גם אומר שאנחנו לא כבר לא בשליטה מוחלטת על כל פרטי הפרטים, אחרת לא נצליח לצמוח ולהסתכל על הדברים בהיי לבל, ונישחק נורא מהר. ועדין, זה לא קל. במיוחד שלכל איש מקצוע יש את הפורטה שלו ואת האיכויות שהוא מביא איתו ואנחנו לא תמיד יודעים בדיוק למה לצפות או מה לשאול.
כשאנחנו רוצים לצרף אנשי שיווק לצוות, צריך לזכור שזה תחום מאוד רחב ולבדוק מה הפוקוס של האדם מולינו, האם זה הפן האסטרטגי, מהלכי תוכן, חווית לקוח, דאטה, הקמת נכסים דיגיטליים, חיית סושיאל או בכלל אוריינטציה לפיתוח עסקי. ברגע שתדעו להגדיר לעצמכם את הצורך שלכם, תוכלו לרתום ולגייס לעסק את השותפים המתאימים *לכם* שילכו אתכם דרך.
