הפוסט הפעם מוקדש לרעיון של אדם לא כל כך מוכר שהפך תסכול רגעי לפיצ׳ר גאוני, שחוסך לכולנו לא מעט כאב ראש בפתרון שאלת המיליון דולר: באיזה צד של הרכב לעזאזל נמצא הפתח למילוי הדלק?
פורד, מי? מזיהוי של בעיה לשולחן השרטוטים.
כמעט בכל המכוניות המודרניות יש היום חץ ליד מד הדלק שמצביע לצד הרכב בו הפתח למילוי הדלק נמצא. אנחנו לוקחים את הפיצ׳ר הזה כמובן מאליו, אבל זה לא תמיד היה שם ויעידו על כך אינסוף פקקים וצפירות שהחרישו תחנות דלק ברחבי העולם. מסוג ההמצאות שאתה שואל את עצמך, איך *אני* לא חשבתי על זה?
ובכן, הכירו את ג׳ים מוילאן, מעצב הפנים של הנרי פורד והוגה הרעיון הקטן אך הגאוני. את הפתרון של מצביע הדלק מוילן דמיין בפעם הראשונה ב -17 באפריל 1986 אחרי שחווה תסכול באיתור הצד הנכון למילוי דלק כשנהג באחת ממכוניות החברה.
מוילאן מספר: "הייתי צריך ללכת לפגישה בבניין אחר ביום גשום. כשהלכתי להביא את המכונית, התנעתי אותה ושמתי לב שמד הדלק ריק. התקרבתי אל משאבת הדלק בצד הלא נכון, אז הייתי צריך להזיז אותה." אחרי ששהה בגשם וישב בפגישה בבגדים רטובים, מוילאן הגה את הרעיון. ״חזרתי למשרד שלי אחרי הפגישה, ובלי אפילו להסיר את המעיל, התיישבתי והתחלתי לכתוב את הטיוטה הראשונה להצעה זו. הקלדתי את המסמך, הגשתי אותו ואז פשוט שכחתי מזה לגמרי".
כל מוצר התחיל פעם מרעיון שמישהו החליט להמר עליו.
מוילאן אולי שכח מזה, אבל הבוס שלו לא. ב- 18 בנובמבר 1986, כתב מנהל חטיבת עיצוב הפנים של פורד, ר. פ. זוקאס, למוילאן שהחברה מתכוונת לאמץ את ההצעה שלו ותתחיל להכיל את חיצי החיווי על המכוניות בשנת דגם 1989 שהיו אז בפיתוח.
רעיון הופך לאבטיפוס, האבטיפוס הופך למיזם, ממיזם לעסק, למכונה משומנת ובאיזשהו שלב הוא פורש כנפיים והופך להיות משהו גדול יותר מאיתנו, אלה שיצרו אותו מלכתחילה. כך גם בסיפור הזה, שהוא בעצם על אדם חושב שלקח רעיון גולמי ובמקום להשאיר אותו במגירה מטאפורית, כמו שרובנו עושים, שלח לחמו והעיז. לא הייתי מצפה לפחות מזה מעובד בחברה שמקדמת ערכים של ׳אנשים פירסט׳, סקרנות ויצירה של המחר.
בסתיו 1988, הפורדים החדשים עלו לראשונה עם האינדיקטורים, ולאט לאט אומצו גם ע״י יצרניות רכב מתחרות עד שהפכו לפי׳צר שהוא בגדר מאסט בכל רכב.
הערך הנתפס שלנו תלוי ביכולת שלנו להקדים את הלקוחות שלנו בצעד אחד לפחות.
בפוסט שכתבתי בבלוג על ערך נתפס ויצירתיות עסקית דיברתי על הערך הנתפס של כל אחד מאיתנו, בכל מקצוע, שמורכב מ-4 אלמנטים: מקצועיות, נטוורקינג, יכולת המכירה שלנו והתכנים שאנחנו מייצרים.
מקצועיות היא הלחם והחמאה. בלי השקעה במקצועיות, לא יהיה ביזנס, לא יגיע הקידום המיוחל. איך שומרים על מקצועיות, גם כשיש קילומטרז׳ לא מבוטל? מפנים זמן לשעות למידה והתמקצעות, הופכים להיות אוטודידקטים אם אתם עוד לא כאלה, חוקרים ודואגים למלא מצברים ולקבל השראה, מאמצים טכנולוגיות חדשות, מקפידים לחדש ללקוחות שלכם, לקולגות/מנהלים שלכם, להשביח את העבודה המשותפת שלכם ולהיות תמיד אבל תמיד צעד אחד קודם.
כי בסוף, היכולת שלנו למקסם את הערך הנתפס שלנו נובעת מגישה ששואלת 'איך אני יכול לעשות יותר ממה שאני מצופה לעשות?' איך אני יכול בכל סיטואציה להיות נדיב, לתת יותר בלי לצפות לקבל חזרה, לתת ערך בשיחה, לייעץ, לחבר ולהביא את עצמי לידי ביטוי. זו גישה לחיים, אבל זה מהותי במיוחד עם לקוחות, במקום עבודה ובכל סיטואציה שהיא למען האמת.
תארו לעצמכם כמה זמן הייתם מכלים (ומקללים) בתחנות דלק ברחבי העולם אם מוילאן לא היה מטריח את עצמו לעשות הרבה יותר ממה שמצופה ממנו, ולהיכנס לנעלים ולראש של מנהל המוצר / מנהל חווית לקוח בשם המקביל שהשתמשו בו בשנות ה- 80 אבל בטח הוא היה רחוק מאוד מגבולות התפקיד המסורתי של מעצב פנים בחברת רכב. מנהיגות בלי טייטל, זה מרשים מאוד.
